לגו של גדולים

לגו מברזל לילדים מגודלים.

רגע רגע, יש בכלל דבר כזה?

פעם היינו ילדים, ישבנו על השטיח ובנינו בלגו.

זוכרים? בטח זוכרים!

שחינו בים של קוביות צבעוניות ואנשי-פלסטיק מבסוטים עם קסדות וחלונות שקופים, ומנועים מחושמלים ומנופים גדולים וגלגלי שיניים קטנים. והעולם כולו היה אז בעדנו, רק מחכה שנגלה אותו שם על השטיח בסלון או בחדר המשחקים.

פירקנו ובנינו כל מה שהתחשק, ונחשפנו בדרך לעוד ועוד עקרונות הנדסיים מגניבים. גם אם לא תמיד ידענו לקרוא לזה ככה.

והכל היה אפשרי לפי גובה הדמיון ועומק קופסת החלקים.

והרגשנו משוחררים להיות יצירתיים,

והכי חשוב,

לא פחדנו משום דבר. לטעות, למשל.

והיה כיף גדול...

אבל זה היה פעם...

מאז אנחנו גדלנו, ומבוגרים אחראיים הסבירו לרבים מאיתנו שאסור לגעת בחשמל – לטובתנו,

ואסור לגעת במכונת כביסה שנתקעה פתאום אחרת נעשה נזקים,

ואסור לגעת במזגן כי אנחנו לא מבינים,

ואסור לגעת במכונית כדי שלא נתלכלך,

ובעצם, כבר ממילא אין טעם לגעת בכלי עבודה...

לרבים מאיתנו, הדמיון הצבעוני והאומץ להעיז ולהתנסות – אבדו שם על השטיח ההוא עם ארגז הלגו.

הלגו נשאר היסטוריה של ילדות רחוקה, והיום אנחנו כבר מבוגרים אחראיים בעצמנו.

ומשהו בסיסי מתום הילדות חסר. ולפעמים אולי קצת יבש לנו.

אבל האמת היא,

שבאמת הכל נשאר אותו הדבר, רק אנחנו אלה התרחקנו.

הלגו נשאר אותו לגו – רק מעניין יותר וכיף הרבה יותר.

קוראים לו מכונית, והוא עומד בחניה ומזמין אותנו לחזור אליו ממש כמו פעם, כשהיינו ילדים...