למה נלחמתי שנים ארוכות להקים את קונספט "סוויץ' בראש"?

למה התעקשתי יום יום ולילה לילה, בניגוד מוחלט לכל האזהרות שקיבלתי מחברים שרק רצו בטובתי

לפני כמה ימים צפיתי בסרט "עד קצה העולם" (Into The Wild) שהציף לי את התשובה לשאלה הזאת, התשובה שתמיד הובילה אותי מבפנים – אבל אותו סרט נתן לה הגדרה יפה 'מבחוץ'.

כריסטופר מקנדלס (1968-1992) היה צעיר אמריקני, שמרד בממסד ובמוסכמות חברתיות, ויצא למסע של שלוש שנים הרחק מהציוויליזציה, כאשר שיאו של המסע היה הריחוק לאלסקה – בתקווה לחיות חיים פשוטים, הרמוניים ונטולי מחוייבויות מעיקות, בטבע 🦅.

לאורך המסע כולו כריס נע בין שני קצוות – מצד אחד הצורך להתבודד, ומאידך ההבנה שהמשמעות העמוקה ביותר של חיינו נמצאת דווקא במקומות, שבהם אנחנו חולקים את מה שיש לנו עם אחרים.

דווקא בסוף המסע הארוך הזה, כאשר כריס מקבל החלטה לחזור הביתה אל החברה האנושית, הוא נלכד בתוך גרוטאת-אוטובוס נטושה בשממה האלסקית ומוצא שם את מותו באופן טרגי.

ממש ברגעיו האחרונים והוא שוקל 30 קילו בלבד, הוא מוסיף את המשפט האחרון ליומן המסע שניהל, על נייר מקומט וביד רועדת, משפט שמסכם את מסקנת חייו:

"האושר הוא אמיתי רק כאשר חולקים אותו עם אחרים"

הג'יפ שבניתי במו ידיי, ואני, עברנו ועוברים יחד לילות ארוכים לבד במדבר.

בזכות מכונת-הברזל המופלאה הזאת שהובילה אותי תמיד אל הטבע המבודד, צלחתי ימים שחורים ונהניתי מרגעים קסומים; וצד שלם באישיות שלי הלך והתפתח והקרין על כל תחומי החיים, הרבה מעבר לברזל הפיזי. אז אני עדיין הולך בדרך שהיא הדרך שלי, ועדיין מחכה לזמני ההתבודדות במדבר רק המכונה ואני, ולשם חצי ממני שייך – מאז ולתמיד.

אבל החצי השני, זה שמרגיש כי "האושר הוא אמיתי רק כאשר חולקים אותו עם אחרים" – הוא החצי שדחף אותי מההתחלה לחלוק את האושר הפרטי שלי עם אחרים, הוא החצי שנותן את המשמעות לחיים – הוא החצי שבזכותו נלחמתי להקים את "סוויץ' בראש".

ומה יכולתי לבקש יותר מאשר לחלוק איתכם את החיבור המיוחד הזה למכונה-שבמכונית, לחלוק איתכם את הצד המתקן והמייצר שקיים בכל אחד מאיתנו, לפעמים גלוי – ולפעמים מחכה שנגלה אותו?

מה יכולתי לבקש יותר מאשר הזכות לחלוק איתכם את האושר הפרטי שלי...

#סוויץבראש #גיפ #מכונהבמכונית