אודות

 
לשלוט באומנות התיקון | Mastering the Art of Fixing

אני מאמין שאין דבר כזה 'ידיים שמאליות' בתחום הטכני.

 

תסתכלו עלי,
עד גיל מאוחר לא ידעתי לפתוח מכסה מנוע של אוטו.
ואילו סיפרתם לי – איש הייטק ומשפטן בהכשרתי – שיום יבוא ואנטוש את כלוב-הזהב הזה לטובת מיזם חיים של חיבור אדם-ומכונה, הייתי מסובב לעומתכם אצבע על הרקה בתנועה של "מה נסגר איתכם?".

 

חלפו שנים ארוכות עד שיום אחד, בגיל מאוחר יחסית, המשיכה שלי אל המרחבים התפרצה בדמות קנייה של ג'יפ מודרני, ממוחשב ומוזרק.

 

ההתפכחות היתה מיידית וכואבת.
המחשבה שהמוסך 'המומחה הגדול והידוע' ייתן לי שקט נפשי כך שיישאר לי רק לסובב מפתח בסוויץ', ולדהור אל השקיעה עם הסאונד הממכר של מנוע אמריקאי בשרני מלפנים ועצים למדורה מאחור, התנפצה לי בפנים. הרומנטיקה הוורודה התלכלכה בעוד ועוד כתמים שחורים של תקלות ושברים, הארנק סירב להירגע, ואפילו המרחבים פתאום נראו יותר ויותר מאיימים. הג'יפ הפך מחופש לעונש, ובסופו של דבר נשברתי והתיישבתי לתקתק מודעה "למכירה".


באקט אחרון של ייאוש, רגע לפני שיגור המודעה אל המרחב הקיברנטי, התחברתי אל איש צנוע שמבין דבר או שניים במכוניות – אשר הקשיב בשקט לרשימת הצרות שלי, ובסוף אמר משפט אחד:

"אין סיבה בעולם שאתה לא תוכל לעשות כל מה שמוסכניק יכול לעשות".

וזהו.

 

היו החיים שלי עד אותו רגע, וישנם החיים שלי מאותו רגע ואילך.
נקודת הזמן ההוא היתה דרמטית בחיי, לא רק משום שהכניסה אותי למעמקים המשכרים של עבודת ראש וידיים על מערכות מרתקות – אלא גם כי השפיעה באופן מהותי על האישיות שלי; כי כאשר אתה משנה צבע אחד – אתה בעצם משנה את התמונה כולה, ועם הזמן פיתחתי רוגע פנימי של 'אפשר לתקן' גם במצבים שנראים ללא-מוצא – ברכב ובחיים.

 

מאז אני מטפל את המכוניות שלי בעצמי באכפתיות שאף אחד אחר לעולם לא יגיע אליה, מפנק, מהדק, מקפיד, מפרק משפץ ומרכיב, ומעל הכל – לוקח אחריות אישית על תקינותו של הרכב שלי. וכשמחליט להשאיר אותו בידיו הנאמנות של המוסכניק שלי, אין כיף יותר גדול מלדבר את השפה המשותפת, שפה של חברים עם תחום עניין משותף.

הסיפוק, הרוגע הנפשי, ההיכרות האינטימית עם המכונה, הכסף שנחסך; לכל אלה אין תחליף בעיניי.

המרחבים נפתחו בפניי מחדש, והפעם בגדול, ולתמיד.

ואם אני יכולתי – כולכם יכולים.

שלכם,
גיתאי

שנדבר?